יום שני, 13 בדצמבר 2010

איחורים בתחבורה הציבורית


איחורים בתחבורה הציבורית

צרכנים רבים תלויים בתחבורה הציבורית (בעיקר באוטובוסים וברכבות), ולכן יש לתחבורה הזאת השפעה  עצומה על ציבור הצרכנים.
היקף השימוש בה והשעות שמבלים באמצעי התחבורה השונים משפיעים גם על איכות חיי הצרכנים. תנאים נאותים ושירות ראוי יכולים להקל על צרכנים אלו. איחור במועדי הנסיעות פוגע ביכולת הציבור לתכנן את זמנו ויכול אף לגרום לפגיעה כלכלית  בהם - אובדן שעות עבודה ושיבושה, ובלשונו של ביהמ"ש (בת"ק 311/07 מגנצא נ' אגד): לצרכן "הזקוק לדבריו לתחבורה ציבורית, עומדת הזכות לדעת כמעט בוודאות, שבהגיעו בזמן לתחנה, לפי לוח הזמנים של הנתבעת, ייאסף בשעה היעודה, כך שיוכל להגיע בשעה צפויה מתוכננת, למקום יעדו" . 
חשוב להדגיש כי נושא זה הוא בעל חשיבות  גדולה מאוד. כולנו מודעים לעומס בכבישים, לפקקים  ולהיעדר מקומות חניה בעיר, וכדי להקל במעט על כל אלה קובעי המדיניות מעודדים את הציבור  להשתמש בתחבורה הציבורית.

שאלות נפוצות
מהן התלונות העיקריות המתקבלות במועצה לצרכנות?
במועצה לצרכנות התקבלו תלונות של צרכנים בנושאים שונים הקשורים לתחבורה הציבורית. חלק מהתלונות קשורות לאיחורים ולזמני המתנה ארוכים של האוטובוס.
תלונות נוספות קשורות לשירות שהצרכנים מקבלים מהנהגים, למשל:
התנהגות בלתי ראויה של נהג  המסרב למסור מידע על מקום התחנות בטענה כי אינו "מודיעין", הפעלת רדיו בעוצמה גבוהה, אוטובוסים עמוסים ומלוכלכים. סירוב להסיע נוסע משום שביקש לשלם עבור הנסיעה בשטר בסכום גבוה ממחיר הנסיעה.
התקבלו גם תלונות של חיילים שנדרשו להניח את מטענם בתא המטען, וכאשר המטען אבד או נגנב  הם נתקלו בקשיים גדולים עד לקבלת פיצוי.
מי הם הנפגעים העיקריים?
הנפגעים העיקריים הם אלו שמרבים להשתמש בתחבורה הציבורית: ילדים, נוער, קשישים חיילים, וכל  מי אשר אינם יכולים  או אינם רוצים לנסוע ברכב פרטי.
האם אפשר לתבוע פיצויים מחברת האוטובוסים?
היעדר חלופה לחלק גדול מן הציבור הביא את המחוקק לקבוע כללים  שיגנו על הציבור מפני שרירות לב. 
בסעיף 399(א), בתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961,  בפרק "חובות בעל רישיון" נאמר כך: "בעל רישיון קו יפעיל את השירות שעליו ניתן לו הרישיון באורח תקין, סדיר ורצוף, בצורה המבטיחה נסיעה נוחה ויעילה בהתחשב בצורכי הציבור".
על "אגד" חלה חובה להפעיל שירות סדיר של תחבורה ציבורית, ולוודא כי הנהגים יוצאים בזמן ליעדם  מקפידים על מסלולי הנסיעה, כפי שנקבעו ופורסמו.  אם החברה לא מילאה מחויבות זו היא תישא באחריות.
 
פנייה בתלונה למשרד התחבורה
לחובה הנ"ל נקבעה גם סנקציה. צרכן שהתברר לו כי חברת האוטובוס נמנעה מלהוציא את האוטובוס בזמנו או שהקו הופעל באופן לא רציף ויעיל,  רשאי לפנות למשרד התחבורה.  המשרד יבחן את הפנייה ואף  יכול להגיש כתבי אישום נגד חברת האוטובוס.
למשל: בעקבות פניית צרכנית למשרד  הוגש כתב אישום כנגד חברת האוטובוסים כי  היא "דילגה" על הוצאת אוטובוסים שהיו אמורים לצאת לפי מה שנקבע ופורסם, ובסוף ההליך החברה הורשעה ונקנסה. ביהמ"ש אף דחה את טענת חברת האוטובוסים שהתקלה לא אירעה באשמתה וקבע:
"טענת  ההגנה כאילו הרמזורים במקום מסוים בעיר לא פעלו  כשורה, ואשר על  כן  נגרמו פקקים, אינה טענת הגנה טובה, והחברה הייתה אמורה לצפות מצב שכזה ולהיערך בהתאם לסוג כזה של תקלות" (תחת (ת"א) 543/03  מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' דן אגודה שיתופית בע"מ).
 
תביעה כנגד חברת האוטובוסים
בשורה של פסקי דין חייבו בתי המשפט את חברות האוטובוסים לשלם פיצויים לצרכנים שנאלצו להמתין לאוטובוסים  שלא הגיעו לתחנות בהתאם ללו"ז הקבוע. גובה הפיצוי שנקבע ע"י בתי המשפט שיקף את חומרת האיחור ואת תדירותו. להלן דוגמאות:

* באחד המקרים חברת האוטובוסים טענה כי לגבי האיחור הנטען של שעה, לא ניתן לאתר מידע לאור הזמן הרב שחלף; לגבי איחור של 15 דקות ביציאה מירושלים, טענה הנתבעת שהאוטובוס יצא באיחור קל;  לגבי האיחור של שעה ביציאה מאלון שבות , טענה הנתבעת שהאוטובוס יצא בזמן וייתכן שהתובעת פספסה אותו; לגבי איחור של 30 דקות ביציאה מירושלים, טענה הנתבעת שלפי כרטיס העבודה הייתה תקלה באוטובוס ועל כן הוא יצא באיחור של 15 שעה. לגבי איחור של 25 דקות ביציאה מירושלים, טענה הנתבעת כי על פי הטכנוגרף האיחור היה בן 7 דקות בלבד. 

* במקרה זה בית המשפט קיבל את טענת הצרכנית וציין כי לא השתכנע שחברת האוטובוסים מסרה מידע נאות על שינוי במועדי הנסיעות, ולגבי העיכובים באופן שיאפשר להם להיערך ולהקטין את נזקם  ובהתאם התחשב בכך שהצרכנית נאלצה להמתין זמן רב או למצוא חלופה בדרך של נסיעה בטרמפים וחייב את חברת האוטובוס לשלם לצרכנית סך 5,500 ₪ + 500 ₪ כהוצאות משפט ( ת"ק י-ם, 4956/07 קופולוביץ נ' אגד). 

* במקרה אחר צרכן שנאלץ להמתין בין 40-60 דקות  תבע את חברת אגד על איחוריה וזכה בתביעתו בפיצוי של 1200 ₪ ובהוצאות משפט של 350 ₪ . בית המשפט ציין בפסק הדין: על לוח הזמנים יש להקפיד, והנתבעת מחויבת לו. פרסום לוח זמנים בידיעתה כי אין לה די  רכבים לביצוע כל הנסיעות במועדן, כי אם חלק בלבד, יש בו כדי "הטעיה" אסורה על פי חוק הגנת הצרכן.  התובע, צורך את השירות מהנתבעת בלבד, ואין מעניינו קשייה של הנתבעת לאכיפת התחייבויות להן היא טוענת, של גורמים אחרים כלפיה, גם אם, וככל שיתברר שהללו נכונות. (תק (י-ם) 3119/07 שמואל מגנצא נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ).

* צרכנית אחרת תבעה את חברת קווים בגין איחורים, ונפסקו לזכותה פיצויים. ביהמ"ש (בת"ק 1062-03-08 ראובני נ' קווים) ציין כי שיבושי תנועה בשל שיפוצים אינם מהווים היתר לחרוג מהלו"ז. נהפוך הוא, החברה המודעת לעיכובים הייתה צריכה לעדכן את הלו"ז בהתאם. "ברור לחלוטין," פסק בית המשפט, "כי זמן המתבזבז בהמתנת שווא לאוטובוס שאינו מגיע, או מאחר במידה ניכרת, הוא זמן שלא ניתן לנצלו לדברים אחרים, וחזקה על התובעת, כמו על כל אדם אחר, שיש לה דברים חשובים יותר לעשות בזמנה מאשר לשבת ברחובות תל אביב ולהמתין לאוטובוס."  החברה חויבה בפיצוי של 1500 ₪+150 ₪ בגין הוצאות משפט.

* מקרה חריג ומיוחד שהובא לפתחו של ביהמ"ש חייב את חברת אגד לשלם 17,800 ₪  לצרכן שהגיש לחברה 34 תלונות על איחורים של אוטובוסים.
בית המשפט מפי כב' השופט טננבוים ציין בפסק הדין:  "אי קיום תנאי הרישיון מהווה פגיעה בנוסעים אך גם כאן פגיעה כלכלית לא קלה בכלל הציבור .  זמנו של הציבור איננו הפקר ואפילו דקה מזמנו.  אוטובוס שיוצא ולו ברבע שעה מאוחר ממה שיועד לו משפיע על זמנם של נוסעים רבים ולא רק על זה של התובע שעומד לפני.  צריך לזכור שאוטובוס יכול להסיע כחמישים נוסעים, ואפילו נאמר שרק כארבעים נסעו בו, הרי מדובר בעשר שעות מצטברות.  עשר שעות של עבודה ופנאי שברור לי שהנוסעים יכלו לעשות בהן שימוש טוב יותר מאשר להמתין לחינם.  כל איחור מהווה פגיעה כלכלית ושעות עבודה, לימוד ונופש מבוזבזות לעוגמת נפשם של הנוסעים. חובה עלינו לזכור כי המשתמשים בתחבורה הציבורית הם לא תמיד בעלי הכוח בציבור, ועל בית המשפט להגן עליהם כמידת האפשר.  רבים מבין המשתמשים הם ילדים, קשישים, סטודנטים, חיילים, ואחרים שאין בידם אפשרות לכלי רכב פרטי, ובוודאי לא לקחת מונית.  התחבורה הציבורית היא המכשיר היחיד שברשותם להגיע ממקום למקום.  נכון הוא שמטבע הדברים יש לעתים פקקים ועיכובים בדרכים, אך לפחות מן הראוי שהקווים יצאו בזמנם, ובמדויק." (ראה 2659/07 כרמלי יצחק נ' אגד ואח' )
האם אפשר לתבוע את רכבת ישראל?
ישנה אחריות של הרכבת על  זמני הנסיעה וההגעה, והיא חייבת לפצות בגין איחורים.  יש זרם בפסיקה  שרואה בלוח הזמנים של נותן התחבורה הציבורית הצעה חוזית  ועליו לעמוד בה. בית המשפט קבע כי "ההקפדה על לוח הזמנים היא אינטרס לאומי.  מבחינה חברתית עדיף כי יותר אנשים ישתמשו בתחבורה הציבורית מאשר בכלי רכבם הפרטי.  שימוש בתחבורה ציבורית מפחית את העומס בכבישים, ממעיט את זיהום האוויר והסביבה, מוריד את כמות תאונות הדרכים, ואין כמדומני חולק שעל החברה לעודד שימוש זה.  והנה, ברור לכולנו שאחד התנאים למעבר מרכב פרטי לשימוש בתחבורה ציבורית הוא יעילותה.  אם התחבורה הציבורית איננה יוצאת בזמן, ברור הוא שהנוסעים יימנעו מלהשתמש בה כמידת האפשר, והדברים ברורים. " ( 5312/07 שלף גל נ' רכבת ישראל ואח').
 
מה קובע החוק?החוק הרלוונטי הוא תקנות מסילת הברזל (תנאי נסיעה ברכבת) תש"ס – 2000, תקנה 8, הקובע:  "במסגרת תנאי הפעלה כלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות."
המנהל אכן התקין תקנות, והתקנות הללו מופיעות בהוראות נוהל "פיצוי לנוסעים בגין איחורי רכבות" (מספר נוהל 360504 מתאריך 16/1/07) בהן נקבעה תקרת פיצוי לפי היקף האיחור:
כרטיס נסיעה אחד באותו קו נסיעה אותו רכש הנוסע כאשר מדובר על איחור של חצי שעה, ושני כרטיסי נסיעה, כאשר מדובר על איחור מעל 1 שעה".
 
האם בתי המשפט חורגים מהפיצוי הקבוע בהוראות? כאמור חברות האוטובוסים חייבות לצאת בזמן, ונקבע בפסיקה כי אחריותן זו היא מוחלטת.  מדוע תקבל הרכבת יחס מועדף?
מרבית הפסיקה תומכת בעמדת הרכבת כי  אי אפשר  לחרוג מתקרת הפיצוי, ולכן נדחו התביעות כנגד הרכבת במקרים של איחורים. לעתים בתי המשפט לתביעות קטנות מחייבים את רכבת ישראל בתשלום פיצוי כספי. הנימוק הוא כי הייתה הצדקה מסוימת להגבלת הפיצויים בימים שבהם הרכבת הייתה שייכת למדינה, ובימים שבהם מחיר הנסיעה היה מסובסד ולא נקבע משיקולי רווח.  אך כיום, כשמדובר בחברה פרטית, בוודאי הוא כי אין מקום לכך.  כיום, לאחר ההפרטה, המנהל נגוע בניגוד עניינים מובנה. באחד מפסקי הדין אף קבע ביהמ"ש כי יש לבטל את תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל כי הן לא עומדות בחוק כבוד האדם וחירותו, וכי ההוראות הפנימיות שקבע המנהל הן בלתי סבירות ( תק 678-05-07 פרי נ' רכבת ישראל).
ואולם, בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד רכבת ישראל בגין איחורים בעקבות שביתה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי "הוראות נוהל הפיצוי שהותקן מכוח תקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת) הן חלק מההסכם בין הרכבת לבין כל אחד מהנוסעים. הנוהל מגביל את סכום הפיצוי שנוסעי הרכבת שנפגעו מהאיחורים יכולים לתבוע. הוא שולל למעשה אפשרות של תביעת נזקים אחרים, ישירים ועקיפים, ומגביל את סכום הפיצוי למחיר של כרטיס אחד או שניים – לפי משך האיחור". בית המשפט  דחה את התובענה (  פסק דין מנחה - א. 1694/07 שגית פן נ' רכבת ישראל).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...